<h1>שיטה מקובצת דפוס ישן</h1>
<h2>דף ב:</h2>
גמ', לכך יצאת כרת באחותו לחלק. וא"ת כמו כן יצאו שאר עריות לחלק דכתיבי בפ' קדושי' אף כי היו בכלל פרשת אחרי וא"כ הוו שני כתובים הבאים בא' ואין מלמדין וע"ק דלמה לא הזכיר אותם תלמודא כמו שמזכיר אחותו וי"ל אותם שיצאו בפ' קדושים יצאו לפרש בהן מיתת ב"ד כדכתי' באש ישרפו אותו ואתהן אבל אחותו למה יצאת אלא ש"מ לחלק ונדה נמי שיצאת איצטריך כדדרשי' ביבמות הוקשו כל העריות כולן לנדה.
גמ', ואימא אחותו דפרט בההוא מחייב קרא חדא אכולהון כיון דבהעלם אחד לא מחייב אלא חדא וא"ת הא אמרי' לקמן גבי חלב שור כשב ועז לא תאכלו שהוא חייב על כל א' וא' ואע"ג דלא כתיב רק חד לאו לכולהו וי"ל דהכא דוקא פריך שפיר דאשכחן דכולהון בכלל חד ויצא אחותו איכא למימר דנפק נפק דוקא אבל גבי חלב שור כשב ועז תמיד הם בכלל ולא יצא א' מחברו והלאו קאי לכולהו דין הוא שיתחייב על כל א' וא'.
גמ', מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה ואין לה היתר בחיי אוסרה, בשביל אשת איש נקט בחיי אוסרה ע"כ גיליון מהרא"ש ז"ל.
<h2>דף ג:</h2>
גמ', אימא הואיל וכתי' כרת דידיה במקום קרבן וכו', דהכי מפ' טעמא דר"ע לקמן בשלהי פרקין [ז' ע"א] דתניא מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת דברי ר"ע ומפ' לה הואיל ונאמ' בהן כרת במקום קרבן וא"ת וא"כ מאי קאמר לעיל ור' יוחנן לא אמר כר"ל קסבר מאן תנא כרתות ר"ע היא דלא בעי מעשה והא לא מחייב ר"ע מגדף בלא מעשה אלא משום דכתי' כרת דידיה במקום קרבן אבל ידעוני דלא כתי' כרת דידיה במקום קרבן לא מחייב ר"ע בלא מעשה וי"ל דאי לא כתי' במגדף כרת במקום קרבן לא הוה מחייב ר"ע בשום דוכתא קרבן בלא מעשה אבל השתא דגלי רחמנ' במגדף דאיכא קרבן מהשתא גמרי' לחיובי בעלמא קרבן בלא מעשה וקשה מהא דאמרי' פ"ד מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א] אמ' רבה בר אבוה אמר רב האומר אלי אתה חייב מאי חייב אילימא קטלא מתני' היא אלא קרבן ופריך והא לית ביה מעשה וכו' עד לר"ע קאמינא פשיטא היינו מגדף ס"ד דוקא מגדף דאיכא כרת פי' במקום קרבן אבל אלי אתה דלא כתי' כרת במקום קרבן לא קמ"ל משום דאיתקושי איתקוש דכתי' ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל איתקש אלי אתה לזביחה ולמה לי הקשא ניליף ממגדף כי היכי דילפי' ידעוני אע"ג דלא כתי' כרת דידיה במקום קרבן ואפי' לר"ל דאמ' דלא תנא ידעוני משום דלית ביה מעשה ולא יליף ממגדף היינו משום דבידעוני לית ביה מעשה כלל כשמניח העצם תחת לשונו אין הכישוף נעשה וכשעושה הכישוף אח"כ ע"י השד הוא מדבר ואף עקימת שפתיו מדעתו אין כאן אבל באלי אתה דאיכא מעשה זוטא כמו במגדף מודה דילפי' ממגדף וי"ל דר' יוחנן יליף ידעוני ממגדף משום דבתרוייהו כתי' כרת אבל באלי אתה לא כתי' כרת ולא מיתה אלא מהיקשא ידעינן ליה ולהכי מייתי התם הקשא וא"ת הא דקאמר התם אי לקטלא מתני' היא מנא ליה קטלא אי ידע היקשא קרבן נמי ניחייב ואי דלא ידע היקשא קטלא מנא ליה וי"ל דשפיר ידע הקשא אלא דס"ד דלענין מיתה איכא לאקושינהו כמעשה העגל אבל לא לענין קרבן דהא מזדין הוו א"נ בלא הקשא ידע דאיכא חיוב מיתה מדמגני להו קרא לישראל שאמרו אלה אלהיך ישראל ש"מ שנחשבו בכך עובדי ע"ז להתחייב (קרבן) [קטלא] אבל לא להתחייב קרבן בשוגג דהא מזידין הוו ומשני דהיקשא איכא ואיתקוש לכל מילי לזביחה ועי"ל דלא הוה ידע הקשא ואפ"ה פריך שפיר מתני' היא ולא שום חדוש השמיענו ואע"פ דמתני' גופה לא הוה ידע מנא ליה הא עכ"ל הרא"ש ז"ל ועיין תוס' לעיל במשנה [ב' ע"א ד"ה ובעל אוב].
<h2>דף ד:</h2>
רש"י ד"ה חלב מוקדשין הותר מכללו, דהא אליה איקרי חלב בכבש. נ"ב וקשה דבדם דבסמוך לא שייך הא טעמא, וצ"ל הותר מכללו בהקרבה וכן דם. גליון. וז"ל הרא"ש ז"ל אבל חלב המוקדשין דהותר מכללו פי' הותר מכלל איסורו להקריבו למזבח אע"ג דשאר כל מילי האסורין להדיוט אסורין גם לגבוה כדדרשי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל סד"א מדאשתראי לגבוה אישתראי להדיוט קמ"ל.
<h2>דף ח.</h2>
מתני', בלידות ודאות גרסי' והשאר עליה חובה דנהי דסגי לה בחדא לאכל בקדשים מ"מ תביא השאר וכן משמע בגמ' לעיל גבי המפלת אור לפ"א אבל ביום פ"א דכ"ע סברי שתביא שתי קרבנות גיליון. וז"ל הרא"ש ז"ל בלידות ודאות גרסי' והשאר עליה חובה דנהי דסגי לה בחדא כדי לאכול בקדשים מ"מ צריכה להביא כל מה שהיא חייבת וכן מוכח בגמ' דלא פליגי אלא בחוששין לפשיעה שמא תפשע ולא תביא שאר קרבנותיה אבל לכ"ע חייבת להביא כל קרבנותיה ולספרים דגרסי' ואין השאר עליה חובה [ר"ל] להביאם קודם שתאכל בקדשים אלא בקרבן א' אוכלת עכ"ל הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הגליון בסיפא דמתני' מעשה שעמדו קינין וכו' עד ואין השאר עליה חובה כך גירסת הקונט' וקשה וכי פליג(י) [א]ב"ש וב"ה דלכולהו אחר מלאת מביא על כל לידה ולידה וגרס(ת) ר"ת והשאר עליה חובה וי"מ ואין השאר עליה חובה דר"ל להביא קודם שתאכל בקדשים אבל ודאי חובה להביא אחר כן ע"כ גליון.
<h2>דף יד.</h2>
גמ', כגון דאכל כוליא בחלבה, פי' דמשלים כוליא לחלב לשיעור כותבת וא"ת מ"מ משכחת לה פגול ונותר כגון שהעלה כזית מן החלב למזבח דאין בו משום פגול דפקע פגולא ממנו ומחייב עליו אנותר ועל מה שלא העלהו חייב משום פגול וי"ל כיון דבכזית א' לא הוו תרוייהו חייובי בהא לא מיירי מתני' דבמתני' קתני יש אוכל אכילה א' דמשמע על אותו זית מתחייב משום כולן והכא לא אפשר והא דתני יום הכפורי' אע"ג דשני זתים (יש) [הם] התם הן משלימין זה לזה דצריך שני זתים דכך חיוב יום הכפורים אבל חיוב נותר וחיוב פיגול בזית א' חייב משום א' מהם דשיעורם כזית ואי הוה תנא תרוייהו הוה צריך למתני שני זתים וכן ר"ל רש"י וה"ה דמצי למיתני כגון שאכל כזית חלב וכזית בשר, ע"כ בתוס' כ"י.
<h2>דף טו:</h2>
תוס' ד"ה והיוצאין ממנו לאחר שיצאו הרי זה בכי יותן, אף על גב וכו'. נ"ב לשון הרא"ש ז"ל אע"ג דהני משקין רצונו היה שלא היה בעולם ודמי לכופה קערה על הכותל בשביל שלא ילקה וכו' שאני הכא כיון שסוחט המשקין בידיו להוציאן מקרי לרצון. ע"כ.
<h2>דף יז:</h2>
גיליון וז"ל הרא"ש ז"ל, הקשה רצב"א דהא ר"ע סבר יש אם למקרא בפר"ק דסנהדרין ואיהו סבר לקמן בפ' דם שחיטה בחתיכה של קדש וחתיכה של חולין אכל את הראשונה וכו' וי"ל דודאי אם אכל גוי הראשונה פטור ישראל כשאכל את השניה דהוי כאילו לא היה שם מעולם אלא חתיכה א' אבל כשאכל ישראל את הראשונה ונתחייב אשם תלוי חייב נמי השני שאכל השניה ולקמן בפ' דם שחיטה נדקדק בו גבי חתיכת חולין וחתיכת חלב דמשמע דפטור השני אף אם אכל ישראל את הראשונה עכ"ל.
<h2>דף יח.</h2>
וז"ל הגיליון מהר"י ז"ל ואכל את השניה פטור דליכא שתי חתיכות לרבא טעמא משום דבעינן מצות ולר' זירא נמי אי אפשר לברר איסורו ור' דמחייב אית ליה כר' אליעזר דאף בחתיכה א' וה"ה אם לא היה מתחלה רק אחת וקשה דהא ר' סבר יש אם למקרא ואיך מחייב וצ"ל כדפרישית לעיל דצריך לחלק בין הכא לעלמא כמו עוני ועני וכפות וכפת דלא פליגי שום תנא דודאי איכא חלוק בינייהו לשאר מסורת ומקרא דעלמא הכא נמי נימא הכא וצ"ל דלרב נחמן דאמ' לעיל דבה"ג קרינן שפיר איקבע איסורו כיון שהיו שתי חתיכות לדידיה ר' מחייב משום דאיקבע איסורו ודוקא משום דהיה שתי חתיכות מתחלה וכי נמי אין עתה רק חתיכה א' קרינן איקבע איסורא ות"ק דפטר סבר כאידך טעמי דלעיל ולפי זה נראה להר"ם דאיכא שלשה תנאים ת"ק ור' אליעז' ורבי דלא מצי למימר דרבי אמר כר"א ומחייב אף בחתי' א' דא"כ רב נחמן דפטר בחתיכה אחת ומחייב כשהיה מתחלה ב' חתי' דלא כמאן ע"כ גיליון מה"ר יוסף ז"ל ועיין תוס' לעיל ד"ה חייא בר רב שבכתיבת יד שכתבנוהו לעיל דף י"ז. וכן תירץ הרא"ש דאפשר דיש לחלק בין הך מקרא ומסורת לדעלמא כמו בעני ועוני וכפות וכפת דלא פליגי שום תנא וצריכין אנו לומר דיש חלוק בין הני מקרא ומסורת ובין בעלמא וכן נמי הכא וחייא בר רב סבר דהכא לכ"ע יש אם למקרא ורב אסי סבר דלכ"ע יש אם למסורת הכא ע"כ.
<h2>דף יח:</h2>
גמ', [כללו של דבר] כל שחלוקין לחטאות חלוקין לאשמות, אכל כזית חלב לפני יה"כ וכו' דהשתא איכא שתי אשמות יה"כ דהוי במקום אשם וכפר על הזית הראשון אי הוה ספק חלב ואחר יה"כ יביא אשם תלוי על הזית השני הכי נמי דמייתי שתי חטאות על שניהן כשיודע לו שאכל חלב הא בהעלם א' אכלינון ואפי' ידיעת ספק אין כאן ולדבריך אין הכלל כל שחלוקי' לחטאות חלוקי' לאשמות קיים שהרי יש כאן שתי אשמות ואין כאן אלא חטאת א' כך פירשו התוס' אבל מדקאמ' ולדידך דאמרת ידיעת ספק מחלקת לחטאות משמע שאין הפירוש כך אלא הכי פירושא לדידך דאמרת ידיעת ספק מחלקת לחטאות כמו שמחלקת באשמות ואע"פ שאינו ראוי שידיעת ספק תחלק בחטאות כיון שאינו מביא קרבן אלא בידיעה ודאית אלא שאתה לומד אותו מכלל זה כל שחלוקי' לחטאו' חלוקים לאשמות א"כ כל דבר שמחלק באשמות מחלק בחטאות ויה"כ [כיון] שמחלק באשמו' יש לחלק נמי בחטאות וזה אי אפשר כיון דליכא ידיעה כלל וא"כ אין הכלל אמת לענין יה"כ הלכך ספק ידיעה נמי לא תלמוד ממנה וכך יש לפרשו כל שחלוקי' לחטאות בידיעה ודאית חלוקי' באשמות בידיעת ספק וכן אתה צריך לפרש גבי כזית [חלב] שחרית וכזית במנחה וגבי אכל ושתה בהעלם אחד וכן גבי מעילה ואמאי והא כפר עליה יה"כ ואי ידיעת ספק מחלקת לחטאות כמו שמחלקת לאשמות א"כ יה"כ נמי מחלק בחטאות לחייב שתי חטאות ויחלק נמי בשני חצאי שיעורין לעשות כאילו נודע לו בנתים ולא יצטרפו לחייבו אשם מעילות. כך נ"ל פי' השמועה הרא"ש ז"ל בתוספותיו.
<h2>דף יט:</h2>
גמ', דאתמ' נתכוון. וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו, מתעסק בשבת פטור וא"ת אשר חטא בה למה לי (וכו') [לפרט למתעסק תיפוק לי' מהכא, מלאכת שלמה]. וע"ק אמאי איצטריך למימר טעמ' דמתעסק בחלבים ובעריות משום דנהנה תיפוק לי דלא בעי' בהו מלאכת מחשבת ובשבת אינו פטור אלא משום מלאכת מחשבת ואי טעמ' דנהנה עיקר יפטור [במלאכת שלמה, ופטור] בשבת משום דלא נהנה ומה צריך [במלאכת שלמה, א"כ מה צריך] טעמ' דמלאכה מחשבת וי"ל דתרי גווני מתעסק נינהו אחד שעשה עברה בדבר שמתעסק בו אלא שמתעסק בדבר היתר ועלה בידו דבר איסור כגון שכיון לחתוך את התלוש ונמצא מחובר וחתכו דמטעם מלאכת מחשבת לא מיפטר דכיון שהיה מתעסק באותו דבר שנעשית בו עבירה מיקרי שפיר מלאכת מחשבת ומפטר מקרא דאשר חטא בה דמשמע דבעינן שיתכוון לחטוא אלא שהיה שוגג ועוד מתעסק אחר כגון נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דמקרא דאשר חטא בה לא מיפטר שהרי נתכוון לחטא ומיפטר משום דבעי' מלאכת מחשבת וקאמר שמואל דמתעסק בשבת פטור ול"מ אם כיון להתר דפטור מקרא דאשר חטא בה אלא אפי' נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור משום מלאכת מחשבת ובעי תלמודא היכי דמי מהעסק בשבת דפטרינן מאשר חטא בה וקאמר לאביי שנתכוון להגביה את התלוש ונמצא מחובר וחתכו ולרבא נתכוון לחתוך התלוש ונמצא מחובר וחתכו ע"כ.
גמ', הגביהה בין השמשות. פי' רש"י עמד בר"ה והגביה חפץ ברה"י דהשתא הגבהה זו הוצאה היא ובפירושי אשכנז פי' הגביה ידו עם הקורנס והכה על הסדן וזהו מכה בפטיש שהיא מלאכה מועטת ואי אפשר שלא היתה כולה או בשבת או ביה"כ והכי איתא בתוספתא אמרו לו מכה בפטיש יוכיח ומכאן יש לדקדק שאם הגביה הקורנס בחול והכה על הסדן בשבת פטור שההגבהה מן המלאכה.
גמ', ולימא מקצת הגבהה היתה מן היום וכו', ואע"ג דמלאכה מועטת היא אפשר דהיתה מקצתה בשבת ומקצתה ביה"כ תימא אמאי לא קאמר מכבה נר וי"ל דמשהתחיל לנשב ברוחו התחיל הכבוי ומיהו תימא אמאי לא קאמר תולש עשב מן הקרקע שנעשה כרגע, תוספי הרא"ש ז"ל.
גמ', והא תנוקות דכמתעסק דמי. תימא בלא הך דשמואל מצי לאקשויי מהא דאמרי' בשלהי מתני' אשר חטא בה פרט למתעסק ואוקימ' כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ופירשנו כשנמצא מחובר וחתכו ואע"ג דנתכון לאותה חתיכה כיון שנתכון להיתר פטור והכא שנתכון למול תינוק של היתר ועלה בידו תינוק של איסור מחייב ר' אליעז' וי"ל דדמיא טפי להא דשמואל דנתכוון מיהא למלאכה דאסורא בעלמא.
<h2>דף כ:</h2>
תוס' ד"ה אכל דם שחיטה וכו', ומנלן דדמו אסור, וי"ל דלמסקנא ניחא וכו' וכן צריך לומר וכו' ויש בהן איסור והיתר וכו'. נ"ב וז"ל הרא"ש ז"ל וי"ל דלעוף ולבהמה דכתיבי בקרא איירי בכל עוף ובהמה ואפי' טמאין ומיהו בכלל ופרט וכלל דריש הכי מה הפרט מפורש דמין שם בהמה ועוף אית בהו כגון טומאה חמורה כגון בטהורים וכן אתה צ"ל אהא דקאמ' ויש בהן איסור והיתר וכו'. ע"כ.
תוס' ד"ה דם הקזה וכו', עד שאין רגילות שיקיז דם וכו', נ"ב וז"ל הרא"ש ז"ל שאין דרך להקיז דם לבהמה עד מיצוי דם הנפש אבל בשחיטה ונחירה מוציא כל דמה עד שמתה ע"כ.
<h2>דף כא.</h2>
תוס' ד"ה אוציא דם ביצים וכו'. נ"ב וז"ל הרא"ש ז"ל אוציא דם ביצים פי' ביצי עוף שאינו מין בשר. תימה מה צריך להני תרין צדדין מין בשר והיתר ואיסור דדם ביצים ודגים וחגבים מצי למעט מהך צד דטומאה חמורה ונ"ל דלא שייך טומאה חמורה אלא על בעלי חיים שיש טומאה במיתתן. ע"כ.
<h2>דף כא:</h2>
גמ', כי קאמר רב אסור דלית בה קשקש'. נ"ב וכן מוכחא מתני' דקתני דם דגים דם חגבים וכו' אין חייבין ומשמע חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא ודיוקא אכולהו קאי כמו חלצה במנעל שאינו שלו בשל עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשרה וקאמר בגמרא (יבמות דף ק"ג ע"א) אימור דאמור רבנן בשאינו שלו דיעבד לכתחילה מי אמור אלמא דיוקא אכולהו קאי וכי פריך לרב מברייתא הוי מצי למימר ולטעמיך וליסייעיה ממתניתין. הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כב:</h2>
גמ', מדברי שניהם נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה. מכאן קשה לפי' רש"י ז"ל שפי' בפ' כלל גדול [שבת ע"א ע"ב] אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה דהיינו פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע אלא ר' יוסי הוא דפליג אר' ישמעאל ור"ע וסבר דבעי ידיעה בתחלה כמו שאפרש. תוספי הרא"ש ז"ל.
<h2>דף כג.</h2>
תוס' ד"ה ומי אית ליה וכו', ויש לומר דהכא (מביא דהתם וכו'. נ"ב וז"ל הרא"ש ז"ל וי"ל דמייתי הך דנבלה לאשמועי' דר"ש סבר דבאיסור כולל אפי' חמור על קל לא חייל וכיון דאשכחן ליה בעלמא דאפי' איסור מוסיף לית ליה שמעי' מהכא דאף חמור על קל לא חייל ואמאי חייל איסור נותר על איסור חלב אע"ג דחלב קי"ל דהותר מכללו. ע"כ.
<h2>דף כג:</h2>
תוס' ד"ה המביא אשם. יפלו דמיו לנדבה. וז"ל הרא"ש ז"ל יביא בדמיה עולה לא קתני דאז הוה משמע שיביא נסכים משלו אלא לנדבה קתני דהיינו לקייץ ונסכיו קרבין משל צבור ע"כ.
<h2>דף כד.</h2>
תוס' ד"ה אם עד שלא נסקל וכו', וי"ל דמייתי וכו'. ונ"ב וז"ל הרא"ש ז"ל וי"ל דתלמודא לא אייתי אלא רישא דמתני' אבל עיקר פירכא הוי מסיפא דקתני משנסקל מותר בהנאה ואמאי וניצית לקמאי ויאסר בהנאה. ע"כ.
תוס' ד"ה דאמרו לו וכו', והכא משמע דאסור בהנאה מדקאמר כל המחזיק וכו'. נ"ב לשון הרא"ש והכא משמע דאסור בהנאה מדנתייאשו ממנו בעלים ויש לדחות דהא דזכה המחזיק משום יאוש בעלים היינו מה ששוה יותר עתה מאחר סקילה אבל מדמי נבלה לא אייאש ע"כ.
גמ', ואמרי לה א"ר אבהו אמר רב ששת. נלע"ד שגרסת א"ר אבהו היא טעות ואפי' אי גרסי' ואמרי לה אמר רבה בר אבוה אמר רב ששת וברישא אמר רבה בר איבו כדאיתיה בר"פ השולח גט [גיטין ל"ב ע"א] הא כתבו התוס' ז"ל שם דל"ג בואמרי לה אמר רב ששת דהא רבה בר אבוה היה רבו של רב נחמן ורב נחמן חברו של רב ששת ע"כ וא"כ כל שכן דל"ג א"ר אבהו אמ' רב ששת דהא רבי אבהו קדים טובא ועוד דר' אבהו הוי מא"י ותלמידו של ר' יוחנן אלא ודאי שצ"ל (רבה) רבה בר איבו בשם רב ששת ברישא ובאיכא דאמרי רבה בר אבוה בלא אמ' רב ששת וכמו שכתבו התוס' שם.
<h2>דף כו:</h2>
גמ', אם אינו ענין לגופיהן. נ"ב נראה דחד או הודע לגופיה וחד להודע אחר שהביא אשם תלוי דתרי מייתרי מכח מצות מצות. גליון מהר"י ז"ל.
גמ', אמר רב וכפרה אי הכי, כצ"ל, ונ"ב דס"ד נודע שילדה. גליון מהר"י ז"ל.
גמ', ר' יוחנן אמר אסורה באכילה, נ"ב ודוקא נודע אחר [שנמלקה] אבל קודם מוכח בברייתא דמייתי מינה סייעתא לר' יוחנן דמותרת באכילה. גליון מהר"י ז"ל.
